סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים – כל מה שצריך לדעת

מבוא

סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים הוא אחד ההסדרים המשפטיים המשמעותיים ביותר בדיני העבודה בישראל. ההסדר מאפשר למעסיקים להפריש מדי חודש חלק משכר העובד (או את מלוא הפיצויים העתידיים) לתוך קרן פנסיונית או קרן ייעודית אחרת, וכך לחסוך לעצמם את הצורך לשלם את פיצויי הפיטורים במועד סיום ההעסקה. מבחינת העובד, מדובר בדרך שמבטיחה שגם במקרה של התפטרות (ולא רק פיטורים), הוא יקבל לידיו את הכספים שהופרשו עבורו, בתוספת הרווחים (או ההפסדים) שנצברו לאורך השנים.

סעיף זה הפך במידה רבה לסטנדרט בשוק העבודה המודרני, במיוחד לאחר שחלה בשנת 2008 חובת הפרשה פנסיונית כוללת. מנקודת המבט של המעסיק, סעיף 14 מפשט את ניהול עלויות הפיטורים ומונע הפתעות כלכליות. מנקודת המבט של העובד, הדבר מבטיח יציבות וגמישות, בייחוד אם הוא בוחר לעזוב בעצמו. במאמר הבא נעמיק בפרטי סעיף 14: מה המשמעות שלו, איך מפעילים אותו, מה היתרונות והחסרונות עבור שני הצדדים, וכיצד מיישמים אותו בעסק הלכה למעשה.
רקע היסטורי

דיני העבודה בישראל נשענים על תפיסה סוציאלית המגנה על העובד כמעמד פגיע בשוק העבודה. פיצויי פיטורים נוצרו מתוך רצון לספק "כרית ביטחון" למי שמוצא את עצמו ללא עבודה. באופן מסורתי, פיצויי הפיטורים חושבו על בסיס השכר האחרון של העובד כפול מספר שנות העבודה, מה שיכול להגיע לסכומים משמעותיים מאוד, במיוחד עבור עובדים ותיקים.
עד להיווצרות ההסדר של סעיף 14, מעסיקים היו נדרשים לשלם לעובד את מלוא פיצויי הפיטורים במועד הפיטורים (או סיום העבודה בנסיבות המזכות). כדי להבטיח יכולת תשלום, חלק מהמעסיקים שמרו סכומים אלו בקרנות חיצוניות או בחשבונות נפרדים. עם השנים, התברר כי הדבר עשוי ליצור נטל כלכלי משמעותי על מעסיקים, בייחוד כאשר עובדים רבים מסיימים העסקה באותה תקופה.

כאן נכנס סעיף 14 לתמונה. הסעיף מאפשר "להקדים תרופה למכה" ולהפריש בכל חודש חלק מסוים משכר העובד כתחליף לתשלום הכולל בסוף ההעסקה. ההפרשות מוכרות כחוקיות ומשריינות הן את זכויות העובד והן את וודאות המעסיק לגבי העלויות העתידיות.

למאמר המלא לחצו כאן