יום שני, 23 בספטמבר 2019

זכויות עובדים


זכויות עובדים הן הגדרה כללית לכל סוגי הזכויות הניתנות לעובדים במשק הישראלי באמצעות תחום דיני העבודה שהוא למעשה תחום משפטי שמטרתו להסדיר את יחסי העבודה במשק.

מערכת יחסי העבודה בישראל בין העובד למעביד, מתקיימת בהתאם לחוקי מגן המהווים חלק בלתי נפרד מתחום דיני העבודה, כאשר חוקי המגן נועדו למנוע מקרים בהם המעביד יפגע בזכויות העובד גם במקרים בהם העובד ויתר על זכויותיו.

להלן מידע כללי על זכויות עובדים שכל אחד ואחת מביניכם חייב להכיר:

  • חוק שכר מינימום – כלל העובדים במשק זכאים לתשלום שכר שלא יפחת משכר המינימום המתעדכן מעת לעת ונקבע לפי שני פרמטרים משתנים: האחד, גיל העובד (בני נוער או מבוגרים מעל גיל 18), והשני, אופן העסקת העובד (שכר חודשי, שכר יומי או שכר עפ"י שעה). שכר המינימום נכון להיום הינו 5,300 ₪ לחודש ו/או 29.12 ₪ לשעה (לעובדים מעל גיל 18).
  • דמי נסיעות- כל עובד הנדרש לתחבורה ציבורית של למעלה משלוש תחנות לצורך הגעתו למקום העבודה, זכאי לתשלום דמי נסיעות מטעם המעסיק, כאשר התשלום בגינן נקבע בהתאם למספר הנסיעות להן נדרש העובד ועל פי התעריף המוזל בנסיעה בתחבורה הציבורית.
  • הסכם עבודה – על פי חוק, המעסיק מחויב במסירת הודעה בכתב המפרטת את תנאי העסקתו של העובד וזאת לא יאוחר מ-30 יום מיום תחילת עבודתו. הודעה זו חייבת לכלול בתוכה את תאריך תחילת העבודה, תיאור תפקיד העובד, פירוט אודות שכר העובד, פירוט אודות משך יום העבודה, ימי חופשה, ימי מנוחה, תשלומים סוציאליים להם זכאי העובד וכדומה.
  • הפסקות במהלך יום עבודה – על פי חוק, העובד זכאי להפסקה ואחרוה של 3/4 השעה לפחות במהלך יום עבודה של שמונה שעות לפחות. כמו כן, העובד רשאי להפסקות תפילה בהתאם לאמונתו.
  • דמי הבראה– כל עובד אשר הועסק במקום עבודה למעלה משנה אחת שלמה, זכאי לקבלת דמי הבראה מהמעסיק. דמי ההבראה משולמים עבור חמישה ימי הבראה בשנת העבודה הראשונה/עבור שישה ימים בשנת העבודה השנייה והשלישית/עבור שבעה ימים בשנת העבודה הרביעית עד העשירית.

יום רביעי, 18 בספטמבר 2019

כ-77 אלף שקל פיצויים לעובדת שלא הוחזרה לעבודה למרות ההיריון


רק אחרי שפוטרה גילתה העובדת על הבשורה וסיפרה על כך למעסיקה. במצב כזה החוק מחייב לקבל היתר מהממונה, אלא שאת המהלך הזה ביצעה המעסיקה כעבור יותר משנה.


בית הדין לעבודה בתל-אביב חייב לאחרונה את חברת "סקול מרקט" לשלם לעובדת פיצויים של כ-77 אלף שקל משום שהפרה את חוק עבודת נשים כשלא החזירה עובדת מפוטרת שהודיעה על היריון ואף לא פנתה בסמוך לקבלת היתר מהממונה.

חוק עבודת נשים קובע כי מעסיק שמפטר עובדת והיא מודיעה לו שבדיעבד גילתה שבמועד הפיטורים הייתה בהיריון חייב לבקש היתר מהממונה לפיטוריה ועד אז עליו להחזיר אותה לעבודה.
לפני כשנתיים הגיש עובדת "סקול מרקט" לשעבר תביעה לפיצויים על הפרת הוראת חוק זו. לטענתה, היא גילתה שבמועד פיטוריה בקיץ 2014 הייתה בהיריון אך כשדיווחה על כך למנהל החברה הוא לא היה מעוניין להחזיר אותה לעבודה ובמקום זאת הציע לה 10,000 שקל כפשרה, והיא סירבה.

היתר מהממונה הוא "נזכר" לבקש לטענתה רק כשנה לאחר מכן, ולאחר שהממונה החליטה שלא לאשר את הפיטורים הוא הציע לה לחזור לעבודה. אלא שבשלב הזה היא כבר מצאה מקום  עבודה אחר.
המעסיקה טענה כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב שהרי לא ידעה במועד הפיטורים על ההיריון ואפילו הממונה קבע כי הם לא היו קשורים אליו.
מלבד זאת, נטען כי מספר ימים לאחר שהתובעת הודיעה על ההיריון המנהל הציע לה לחזור אך היא סירבה ודרשה פיצוי כספי.
לאחר שמשא ומתן בנושא כשל היא ניתקה קשר וכעבור כשנה שלחה לה מכתב התראה. בשלב הזה פנתה החברה לממונה למען הזהירות, ולאחר שהפיטורים לא אושרו הציעה לתובעת לחזור בשנית, אך היא שוב סירבה.

טמנה את הראש בחול
אלא שהשופטת יפית זלמנוביץ גיסין קבעה כי הנתבעת הפרה את הוראותיו הברורות של חוק עבודת נשים.
השופטת ציינה כי הוכח אמנם שמנהל הנתבעת הציע לתובעת לחזור אחרי ששוכנע שבאמת הייתה בהיריון אלא שבעניין זה היא מעדיפה את גרסת התובעת שלפיה ההצעה לא הייתה כנה ונעשתה מטעמים משפטיים גרידא.

השופטת הוסיפה עוד כי הנתבעת המשיכה בהתנהלות הקלוקלת שכן לאחר שהמשא ומתן נכשל היא "בחרה לנהוג כבת יענה ולטמון את הראש בחול" במקום למהר ולהגיש בקשה לממונה.  בנסיבות אלה, הפנייה לממונה אחרי קבלת מכתב ההתראה וההצעה החוזרת שניתנה לתובעת יותר משנה לאחר הפיטורים לא יכולה לסייע לה, קבעה.
לבסוף, השופטת ציינה כי העובדה שהממונה קבעה שהתובעת לא פוטרה בגלל ההיריון לא משנה דבר, כיוון שהחוק קובע בבירור שאי אפשר לפטר עובדת הרה ללא היתר, ולא משנה מה הסיבה העומדת מאחורי הפיטורים.
בנסיבות אלה נפסק כי העובדת זכאים לפיצוי בגובה 150% מהשכר שהפסידה עד תום חופשת הלידה, בקיזוז השכר שקיבלה באותה תקופה מעבודות אחרות. בנוסף, היא זכתה בפיצוי לא ממוני בגובה 10,000 שקל וכן בפיצויים על הפסדי דמי הבראה, כספי פנסיה ופיצויי פיטורים.
בסך הכל נפסקו לתובעת 61,605.5 שקלים בנוסף ל-15,000 שקל עבור הוצאות משפט.
עו"ד חן ספקטור עוסק/ת ב- דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
פורסם באתר פסק דין

יום שבת, 7 בספטמבר 2019

המעסיק לא ניהל רישום, וישלם כ-81 אלף שקל על שעות נוספות


הובהר כי כאשר מעסיק מפר את חובתו לנהל פנקס שעות עבודה בית הדין לעבודה רשאי לפסוק לעובד את המקסימום האפשרי.


בפסק דין שניתן לאחרונה בבית הדין בבאר שבע נקבע כי מעסיק שלא מנהל רישום מסודר של שעות עבודה עשוי למצוא עצמו מחויב בגמול שעות נוספות בשיעור המרבי שקובע חוק הגנת השכר. במקרה הנוכחי, השופט יוסף יוספי חייב בעל עסק להסעות בתשלום המרבי אך בהיקף נמוך מזה לו טען העובד, שבחלק מהזמן היה חופשי לבצע סידורים אישיים. בסך הכל חויב המעסיק בכ-81 אלף שקל עבור שעות נוספות ובנוסף בכ-36 אלף שקל עבור הפרשות לפנסיה, דמי הבראה, פדיון חופשה והוצאות משפט.

נהג הסעות שעבד בעסק טען בתביעה נגד המעסיק כי בין השנים 2011-2015 עבד שישה ימים בשבוע, כשבימים א'-ה' נדרש לעבוד 14.5 שעות מבלי ששולמו לו שעות נוספות. כמו כן הוא טען כי לאורך תקופתה עבודה לא הופרשו לו כספי פנסיה והוא לא קיבל דמי הבראה ופדיון חופשה.

המעסיק הודה שהוא חייב לתובע דמי פנסיה, הבראה ופדיון חופשה אך טען כי אלה צריכים להיות מחושבים בהתאם לתקופת העבודה בפועל, שאינה תואמת את טיעוני התובע. זאת, משום שלטענתו, לאורך השנים הוא הפסיק לעבוד אצלו שלוש פעמים ללא התראה ולמשך תקופות ארוכות שניתקו את רצף העבודה.

עוד הוא טען כי התובע כלל לא עבד שעות נוספות כיוון שב-5 שעות מהיום הוא היה בכוננות שלא נחשבת לשעת עבודה, ובזמן זה ביצע סידורים ועבודות פרטיות.
בנוסף ביקש המעסיק לקזז מהפיצוי שייפסק לתובע הלוואות ודמי הודעה מוקדמת בסך כולל של 27,640 שקל.

הוכח רצף עבודה
השופט יוסף יוספי קיבל את גרסת התובע לגבי רצף העבודה, בין היתר נוכח העובדה שהנתבע לא הציג מכתב פיטורים, התפטרות או סיום העסקה, ומנגד הוכח כי שילם לתובע שכר במועדים שבהם לטענתו עזב.
מכאן, שסכומי ההפרשות לפנסיה, דמי ההבראה ופדיון החופשה ישולמו לתובע בהתאם למלוא השנים שלטענתו עבד אצל הנתבע, ובסך הכל 30,883 שקל.

באשר לשעות הנוספות, השופט הבהיר כי במקרים שבהם עובד טוען לשעות נוספות והמעסיק לא יכול להוכיח אחרת משום שלא ניהל רישום שעות עבודה כמתחייב, בית הדין רשאי לחייב אותו בתשלום המרבי שקובע חוק הגנת השכר.

במקרה הנוכחי, השופט ציין כי העובד הצליח להוכיח עבד שעות נוספות אך לא בהיקפים להם טען ולא בקביעות. בהקשר זה צוין כי אכן לעיתים באמצע יום העבודה הוא היה חופשי לבצע סידורים אישיים והוכח כי פעמיים בחודש אף עסק בהעמסת עצים עבור קק"ל.

לפיכך נקבע כי הנתבע, שהפר את החוק, ישלם לתובע את השיעור המרבי עבור השעות הנוספות, אך בהיקף מופחת של 60 שעות לחודש, ובסך הכל 80,892 שקל לכל תקופת העבודה.

באשר לטענת הקיזוז נקבע כי הנתבע לא הציג הסכמי הלוואה או רישום המעיד כי העניק לתובע הלוואות כלשהן, ומשנדחתה טענתו על עזיבת העבודה הרי שאינו זכאי לדמי הודעה מוקדמת.
בסיכומו של דבר חויב המעסיק ב-117,775 שקל בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מפברואר 2016 וכן בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 6,000 שקל.
עו"ד רונן קינן עוסק/ת ב- דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
פורסם באתר פסק דין